השבעה באוקטובר
ב-7 באוקטובר 2023, בשבת בבוקר, בזמן שמדינה שלמה עוד ישנה או חגגה את שמחת תורה – פרצה מתקפת טרור אכזרית ופתאומית של חמאס מרצועת עזה.
אלפי טילים שוגרו, ומאות מחבלים חדרו ליישובי עוטף עזה, כשהם מבצעים טבח המוני באזרחים חפים מפשע.
במסיבת “נובה” פסטיבל שלום במדבר הפכה חגיגה של חיים לשדה קרב מדמם.
יותר מ-360 צעירים נרצחו שם באכזריות, כשהם בורחים, מתחבאים, צורחים לעזרה וחלקם נלקחו בשבי.
במהלך השעות הקשות האלה, נרצחו כ-1,200 ישראלים. למעלה מ-240 בני אדם נחטפו לעזה-בהם תינוקות, נשים בהיריון, ניצולי שואה, ואפילו חיילים וחיילות.
זה היה יום שלא נשכח יום ששינה את ההיסטוריה של מדינת ישראל.
תמונות מהשירות- אנשים, משימות ורגעים
תרומתה ל-שבעה באוקטובר
-4-
דווקא כשהכול רעד – היא עמדה. לא כי היא לא פחדה, אלא כי מישהו היה צריך להישאר שם, להקשיב, לתעד, ולשאת את הסיפור הלאה. היא לא רק סיפרה מה קרה ב-7.10 היא הייתה שם, חלק ממנו. בעבודה שלה, יונית הצליחה לשבור את תקרת הזכוכית של התקשורת, אבל גם להחזיק את התקרה הזאת בדיוק כשהכול עמד להתמוטט. היא הייתה תזכורת שדווקא ברגעים הכי קשים, יש כוח באמת, באמפתיה, ובמבט אנושי שמביט ישירות לתוך הכאב – ולא מהסס להישאר שם.
-3-
העבודה שלה לא הייתה רק עיתונאית – היא הייתה אנושית. היא הצליחה להעביר דרך המסך לא רק מידע, אלא גם תחושות. חיבקה מילים שבורות, נתנה מקום לדמעות שנחנקו, ולרגעים שבהם פשוט אי אפשר לדבר. כשהלב של כולנו היה שבור, יונית הייתה הדופק השקט שנשאר יציב.
-2-
היא לא ריאיינה “מרואיינים”, היא הקשיבה לבני אדם. לאמהות שעמדו מול דלתות שבורות, לאבות שחסמו בגופם את הכניסה כדי להציל את ילדיהם. היא הקשיבה ללוחמים שזה עתה ירדו מהקרב – עם עיניים כבויות, עם לב כבד מזיכרונות שיהיו שם תמיד. וברגעים שהעולם חיפש דרמה, היא חיפשה אמת. היא לא ניסתה להרגיע בכוח ולא לייפות את המציאות היא נתנה מקום לפחד, לעצב, לכאב, ולשתיקות שלא צריך למלא.
-1-
בשבעה באוקטובר, יונית לוי לא הייתה רק מגישה של חדשות היא הייתה הקול של השקט, של הכאב, של מה שלא תמיד הצליחו לומר במילים. בעיצומו של אחד הרגעים הקשים בתולדות המדינה, כשב-7 באוקטובר נשבר משהו עמוק בלב של כולנו, היא בחרה לא להישאר מאחורי שולחן האולפן. היא יצאה לשטח – אל קיבוצי העוטף, אל הבתים שנשרפו, אל המשפחות שעדיין לא הבינו איך תוך רגע – הכול השתנה.